אנחנו צריכים לאפשר לרגעים הקשים יותר להיות משמעותיים ויעילים. אלה הרגעים שבהם אנחנו מתפתחים, הופכים מהירים יותר, מפתחים כושר עמידות. אלה הרגעים שבהם נבנית הצלחה ארוכת טווח.
אני יודע שזה לא נראה ככה, אבל אני עושה אימוני כושר לפעמים. זה דבר שתמיד נהניתי לעשות, אבל זה מרגיש כאילו לא משנה כמה אני מתאמן או כמה רחוק אני שוחה או רץ או רוכב על אופניים, תמיד נדמה שאני נראה אותו הדבר. אבל בואו נהיה כנים, כנראה שזה קשור יותר לפיצה שאני אוכל ולא למבנה הפיזי שלי או לתכונות הגנטיות!
אני רוצה לספר לכם על גבעה – בואו נקרא לה הגבעה שלי. היא תלולה מאוד, סלעית, מאובקת וקשה לטיפוס. על בסיס קבוע במהלך 20 השנים האחרונות, אני נוסע להרים לא רחוק מהבית שלי ואני רץ, מדדה, הולך ולפעמים אפילו זוחל במסלול המעגלי הזה של קצת יותר מ-7 קילומטרים.
לאורך המסלול יש כמה גבעות, אבל יש מקטע אחד שתמיד מאתגר אותי. לאורך הזמן הוא הפך לסוג של אויב, גוליית שכזה, מחסום, מכאוב – שרציתי להימנע ממנו. בלי קשר למצב הפיזי שלי או למשטר הדיאטה שלי, לא נראה היה שהגבעה הזו הופכת להיות קלה יותר.
אבל לאחרונה, ניסיתי לשים לב יותר לנקודת המבט המנטלית הקשורה לטיפוס, במקום להתמקד רק בפעולת הריאות שלי ובכוח שיש לי ברגליים. במשך זמן רב מדי, המאמצים שלי וחוסר הנוחות גרמו לי לתחושה מדכאת וחשבתי שאני לא משיג שום דבר. התחושה הזו הסתירה ממני את העובדה שמהירות הטיפוס שלי השתפרה מאוד! אבל לא שמתי לב לשיפור כי לא הקדשתי מחשבה לעניין ולא הייתה לי סבלנות להתחיל להשתמש בדרכים כלשהם למדוד את זה.
רק כשחבר שהיה נוהג לעשות את ההליכות איתי הצטרף אליי לא מזמן להליכה ושם לב לשיפור, קיבלתי נקודת מבט שונה על ההתקדמות שלי. המאמץ שהשקעתי הרגיש לי זהה, אבל התוצאות היו שונות.
כולנו קצת אשמים בזה בחיים שלנו, במיוחד בעסק שלנו ב-FOREVER. אנחנו לא מציבים רגעי מדידה אמינים ומדויקים. במקום זה אנחנו משתמשים הרבה פעמים בהשוואות שלמעשה מסיחות את הדעת שלנו מהשגת היעדים שלנו. בחיים שלנו ובעסקים שלנו, יש אתגרי טיפוס על גבעות וניווטים בירידות ובמעבר בין זרמים. ויש גם הרבה חלקים משעממים ושטוחים. אבל אנחנו חייבים להיזהר, להיות כנים מספיק עם עצמנו ולא לתת לסירנה של ההשוואות לדכא אותנו. החיים הם לא סדרה של פוסטים באינסטגרם שבהם אנחנו מציגים את הצד הטוב ביותר שלנו ומציגים שבריר של שנייה בתור הסיפור המלא. החיים הם הרבה יותר מורכבים.
לדעתי כשבוחנים את החוויה האנושית, היא דומה אצל רבים. יש כמה רגעים נפלאים ומרגשים ולעומתם יש כמה טיפוסים קשים על גבעות. אבל יש גם פעמים רבות שבהן אנחנו פשוט מתקדמים ודוחפים הלאה. אנחנו צריכים לאפשר לרגעים הקשים יותר להיות משמעותיים ויעילים. ברגעים כאלה אנחנו מתפתחים, הופכים למהירים יותר ומפתחים כושר עמידות. אלה הרגעים שבהם נבנית הצלחה ארוכת טווח.
אז במקום לשנוא את הגבעה שלי ולהירתע ממנה או אפילו לנסות להימנע ממנה, שיניתי את הדרך שבה אני חושב עליה. עכשיו אני אפילו כמעט מודה על קיומה. הגבעה שלי חיזקה את הלב שלי ואת הרגליים שלי, היא לימדה אותי סיבולת ועזרה לי ללמוד להרגיש נוח עם זה שלא נוח לי.
לכן בעזרת שני תיקונים קלים, הפכתי את האויבת שלי לידידה: דאגתי שיהיו לי אמצעי מדידה ושיניתי את צורת החשיבה שלי כדי לקבל את העובדה שמה שהיה מאתגר עבורי הפך אותי למעשה לחזק יותר.
בהתמודדות עם אתגרים כלשהם שאתם נתקלים בהם, הישארו מחויבים ללקחים שאתם מפיקים לאורך הדרך וזכרו שהתמורה יכולה להגיע עם ההגעה לפסגה, אבל לפעמים התמורה היא הדרך עצמה שעושים לשם.
