מרכוס ליץ', שגריר F.I.T. בינ״ל
מרכוס ליץ', שגריר F.I.T. בינ״ל, מעלה זיכרונות מהטיפוס שלו לפסגת הר האלברוס ומה שהוא למד במעלה הדרך.
marcus-mountain

 

כשאני עומד במחנה הבסיס, והשלג יורד בעדינות, אני מתמקד בנשימה שלי ומסתכל אל השמיים, אל הפסגה המרוחקת של ההר.

שורה של נקודות שחורות מתפתלת במעלה המסלול התלול היוצא מהמחנה ונמתחת אל המרחק לפני שנעלמת מעבר לפינה. אני תוהה כיצד אצליח להגיע אי פעם לראש ההר, כשאני מסתכל על הפסגה הנראית כבלתי אפשרית במרחק.
יש תחושה מוכרת בכל המצב הזה, המכולות הישנות המשמשות כבתים ארעיים במחנה הבסיס, רכבל הסקי, רעוע וחורק, שראה ימים טובים יותר, הרוח האכזרית והקרה יוצרת שמיכה טרייה של שלג על הנוף הנפרש לפניי. הייתי כאן בעבר; ניסיתי לטפס על ההר הזה בשנה שעברה, אך ללא הצלחה. נכשלתי בהשגת המטרה שלי.
עכשיו, כמעט שנה לאחר מכן, שבתי לרוסיה לניסיון שני בטיפוס על הר האלברוס, הפסגה הגבוהה ביותר באירופה, הר המתנשא לגובה 5642 מטר. היות ולא הצלחתי להגיע לפסגה בשנה שעברה, יש אלמנט של ספק במחשבותיי, קול קטן מכרסם את האמונה המוצקה שלי ביכולתי, אמונה שנבנתה בהדרגה במהלך השנים. אבל אפילו היא התערערה בימים שקדמו לניסיון הטיפוס, עקב קטנות-האמונה של אחרים. המדריך שלי טען שזה לא יהיה חכם לצאת לטיפוס של שני קילומטרים אנכיים ממחנה הבסיס, ובמקום זה כדאי להעזר ברכב המיועד לנסיעה בשלג במעלה ההר ולהפחית את מרחק הטיפוס. בדיונים שנבעו כתוצאה מכך הגיע זמן שבו למרות כל הטיעונים האחרים, פשוט הודעתי שאני לוקח אחריות על עצמי. ידעתי למה אני מסוגל, ידעתי כמה רחוק אני מסוגל לדחוף את הגוף שלי, ועשיתי זאת כל יום במשך השנתיים וחצי האחרונות.

פעמים רבות אנו חושבים על עמידות מנטאלית ביחס לדרכי התגובה שלנו בסיטואציות קיצוניות- היכולת לנחות חזרה אחרי פשיטת רגל, הניסיון לשוב לאחר שעוד רעיון עסקי נכשל או להתמודד עם שגרת החיים בזמן התאבלות על אובדן של מישהו קרוב.
אין ספק שסיטואציות אלו יבחנו את האומץ וההתמדה שלנו, אבל החוזק המנטאלי שאנו זקוקים לו כדי להתגבר עליהם מעוצב על בסיס יום יומי. העניין הוא לדחוף את עצמנו באלף דרכים קטנות כדי להבטיח שכאשר יגיע הזמן, תהיה לנו את היכולת להתמודד עם מכשולים גדולים יותר.
כמעט כמו בכל אתגר פיזי, זה היישום המתמיד של אימונים יומיים שמבטיח שאוכל להתחרות ולהופיע על הבמה הגדולה. פעמים רבות כל כך אנשים רואים את הזוהר אבל אינם יודעים את הסיפור מאחוריו, המסירות והמחויבות כאשר אף אחד לא מסתכל.
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא האולימפיאדה שבה אנחנו רואים אתלטים מתחרים במשך שניות במקרים מסוימים; אנחנו שוכחים שארבע שנים של עבודה קשה מעורבות בעניין. אלו ארבע שנים של עבודה קשה שהביאו אותם לבמה שעליה הם יכולים להתחרות ברמה הזו.

“העניין הוא לדחוף את עצמנו באלף דרכים קטנות כדי להבטיח שכאשר יגיע הזמן, תהיה לנו את היכולת להתמודד עם מכשולים גדולים יותר”.

המטרה שלי נקבעה הרבה לפני שהגעתי לרוסיה. רק עכשיו, בחשכת הליל, בהתארגנות ליציאה לטיפוס ממחנה הבסיס יחד עם השותפים שלי לטיפוס, היא פורקה לחלקי חלקים, כדי שאוכל להתמודד באופן מנטאלי עם מה שמצפה לי בהמשך. המסע שלפניי היה ארוך מידי מכדי שאוכל פשוט להתמקד בנקודת הסיום; הייתי חייב להתמקד בשעה אחת של טיפוס בכל פעם, באוויר שנהיה דליל יותר בכל צעד שלקחתי ובניית הביטחון שלי עם הצלחות קטנות. ההצטברות הזו של מטרות קטנות אפשרה לי להאמין שההגעה לפסגה אפשרית ככל שהתקדמנו במעלה ההר עד שלבסוף ידענו שאנחנו מרחק נגיעה מההגעה לפסגה.
באופן דומה לאלו המתחילים את המסע שלהם עם Forever, לפעמים זה נראה כמו צעד גדול מידי מכדי לדמיין את ההגעה לדרגת מנהל או דרגות בכירות יותר בתוכנית השיווקית, ולכן אנחנו צריכים להתמקד בשלב הבא בתוכנית; הצעד הראשון על ההר.
כאשר החלטתי לאמץ חיים של אתגרים עשיתי זאת בידיעה שאצטרך לפתח את עצמי פיזית ומנטאלית וליצור מערכת שתאפשר לי להתגבר על המכשולים הגדולים ביותר. הייתי צריך לבנות את האמונה שלי כך שאוכל להשיג הצלחה גדולה, וכל זה תקף גם בבניית עסק ב-Forever . אנחנו צריכים להרחיב את האופקים שלנו ואת האמונה שלנו כדי להשיג את המטרות ארוכות הטווח שלנו.
על ידי התחלה בקטן וטיפוס למעלה, הכנתי בהדרגה את הגוף שלי במובן הפיזי וחיזקתי את האמונה המנטאלית שלי ביכולותיי. בתחילת המסע שלי בחיים האלו של הרפתקאות ואתגרים, אם מישהו היה אומר לי שאטפס על המון-בלאן (ההר הגבוה בהרי האלפים)  ועל האלברוס (ההר הגבוה ביותר בחלק האירופאי של הרי הקווקז), או שאקח על עצמי חלק מרכיבות האופניים הקשות  ביותר באירופה, לא הייתי מאמין שזה אפשרי.
אבל על ידי תיכנון סדרת מטרות שנוצרו כדי להכריח את עצמי לצמוח הגעתי לעמדה שאפשרה לי לקחת על עצמי אתגרים גדולים יותר שלא חשבתי בהתחלה שאהיה מסוגל לעמוד בפניהם.

“ההרים הגבוהים ביותר שאנחנו חייבים לכבוש הם אלו שנמצאים בתוך הראש שלנו, אבל ברגע שאנחנו עושים זאת אין גבול למה שנוכל להשיג בחיים – וב-Forever .”

אבל, כמו שקורה בחיים, הדרך לא תמיד היתה סלולה לפניי, והייתי צריך להתמודד עם מכשולים ואכזבות גדולות לאורך הדרך. זה יכול להישמע מוזר אבל אני מקבל בברכה את המכשולים האלו משום שהם עוזרים לי להתפתח בדרך שהיא פשוט לא אפשרית ע”י הצלחה תמידית. הם מכריחים אותי להסתכל פנימה, לזהות אזורים של חולשה שזקוקים לשיפור, להודות שיכול להיות שאין לי את כל הכישורים הדרושים ברגע זה בזמן.
מתוך מצבים כאלו אני מסוגל לצמוח ולהתפתח לאדם טוב יותר; אני זוכר שרק בגלל שאני לא מסוגל להגיע למטרה מסוימת ברגע זה, זה לא אומר שלא אוכל להשיג אותה בעתיד. לעיתים קרובות מידי אנחנו רואים כישלונות כשליליים, כאשר למעשה הם שיעור בחיים שמאפשרים לנו לצמוח לאנשים שיכולים להשיג הצלחות גדולות יותר.
ככל שנהיה יותר פתוחים לכישלונות ולטעויות, כך יגדל הפוטנציאל שלנו לשיפור הידע והמיומנויות שלנו.  טעויות וכישלונות הם אלמנט הכרחי בהתפתחות שלנו, אז עדיף לראות אותם כחלק מהאימון שלנו בחיים. למדתי מכישלונותיי יותר מאשר מכל ההצלחות שלי יחד.
לרוב זה הפחד מנפילה שעוצר אותנו בנקודה הראשונה, זה גורם לנו לפתח סלידה מסיכון שמובילה למצבים שבהם אנחנו מתבצרים באזור הנוחות שלנו למשך שארית חיינו. על ידי אימוץ המנטאליות הזו של ‘ללכת על בטוח’, אנחנו אף פעם לא צומחים, ולכן לא נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. אני לפעמים חושב על מה שהיה יכול לקרות אם הייתי נותן לפחד מכישלון לעצור אותי מלחזור לרוסיה. הצעדים האחרונים האלו בכבישת ההר היו מלאים בתחושת יכולת והישג, לא רק בזכות ההגעה לפסגה עצמה, אלא בגלל כל מה שעברתי במהלך הדרך. ההרים הגבוהים ביותר שאנחנו חייבים לכבוש הם אלו שנמצאים בתוך הראש שלנו, אבל ברגע שאנחנו עושים זאת אין גבול למה שנוכל להשיג בחיים וב-Forever.

תמונה של מרכוס ליץ׳

סיפורי הצלחה